סחוטים

אני מוצאת אותם סחוטים.

גם אנחנו לפני למעלה מ-20 שנה היינו עייפים.

אבל לא ככה. ולא בעולם שכזה.

התחתנו בגיל צעיר יחסית. אני בת 23. אלון בן 25. כשהייתי בת 25 יונתן שלנו נולד. בגיל 30 ילדתי את רפאל. החיים היו דינמיים ומרובי משימות. גם היינו הורים צעירים, גם למדנו, גם עבדנו, גם התפתחנו, גם גן, גם בית ספר, גם חוגים, גם ילדים חולים, גם שוטף+חיים.

כשהייתי מגיעה בערב לחמותי ששמרה על הבנים, כדי לקחת אותם, היא הייתה צוחקת עליי שאני יוצאת ממנה כשאני נראית כמו קולב אנושי: ביד אחד החזקתי ילד אחד, ביד שניה – סל קל של תינוק, שני תיקים על הגב (אחד של העבודה, אחד של הבנים) וגם הצלחתי להשחיל מתחת לזרוע קופסת אוכל חמה וטעימה שהיא הכינה לנו.

אלון היה מגיע מהעבודה הממושכת היישר למקלחות של הבנים ובסוף יום אלון ואני היינו מתבוננים אחד על השניה כשמה שעומד בינינו היה בעיקר רצון גדול לישון. רק לישון.

.

היום אני פוגשת את הזוגות הצעירים בקליניקה שלי. אם אנחנו בעבר היינו על מהירות של 180 קמש באוטוסטרדת החיים, הם היום – על מהירות של 280 קמש באוטוסטרדה מלאה בפקקים, מחלפים, צפירות והתנגשויות. המנוע שלהם צועק. והרכב עיייף. מאוווד. ממזמן הם כבר לא כפופים לחוקי המשטרה של ניהול שפוי ומאוזן של החיים.

בשבוע שעבר אחד הזוגות, צעירים יחסית עם ילדים קטנים פלוס עוד מיליון דברים –  התיישב על הספה אצלי בחדר העבודה. פגשתי שני אנשים סחוטים ורצוצים שכמו סוחבים על גבם ביחד ולחוד את כדוה”א שמסתובב כמו קרוסלה מסחררת עם כל כוח הכבידה שלו.

מבחינתם זו המציאות ואין אחרת.

.

סטופ כדור הארץ! לרגע עצרתי אותם מלדבר על הקונפליקטים והאישיוז הבוערים ולהכיר במירוץ העכברים בו הם מסוחררים. להתבונן על עצמם לרגע מבחוץ. להכיר בעייפות, בתיזוז הבלתי פוסק, ברצון להספיק, להיות, לעשות, להוליד, לגדל, לגדול, להתקדם, להגשים והכי חס וחלילה לא להחמיץ משהו.

פחד ההחמצה.

פחד החמצה שמוביל מבלי לשים לב להחמצה של דברים מהותיים וגם לטעם מר-חמוץ בפה.

.

לעיתים קרובות מדי נדמה להם שככה זה החיים ולא אחרת וכולם עושים את זה ואין ברירה.

יש שם נרמול אוטומטי של סוג של עבדות. מודרנית. מתפתחת. הישגית. מרתון בלתי פוסק אל עבר תמונת חזון שיש בה לכאורה את הכל כלול.

אבל זו עבדות שלא שמה לב ל-Well Being של כל אחד מעובדיה ומפוררת באופן כמעט לא מודע יתדות כל כך חשובות בעצמי, בזוגיות, בהורות ועוד.

.

הניתוח יכול להצליח.

אבל אין לו שום משמעות אם החולה מת.

שום משמעות!

איזון, תעדוף וניהול משאבים- מילים שנגזרו מעולם התעסוקה.

כי החיים הם חתיכת עסק.

והם זועקים להתעסק בהם ולעשות אותם באופן הבריא והנכון.

כשיש זעקה- מישהו צריך לשמוע אותה.

ולהקשיב לה. גם אם בחוץ מאוד רועש.

אולי זה לא חייב להיות ככה.

אולי יש אופציה טובה יותר.

נתחיל באולי.