כולנו מוזמנים להיות אינטרסנטים. כן, כולנו. מי שלא שומר על האינטרסים המשמעותיים הפנימיים שלו – עלול למצוא את עצמו פוגע בהתפתחות ובצמיחה שלו. לא להיבהל, אינטרס היא לא מילה גסה. אינטרס הוא המנוע הפנימי המדויק שמוביל כל אחד ואחת מאתנו במסע החיים שלנו.
המילה ‘אינטרס’ עברה כל כך הרבה גלגולים במכונת הכביסה של החיים עד שהיא קיבלה קונוטציות מאוד שליליות. במהות שלה היא חיובית, מהותית וחשובה אך בגלל שהוצמדו לה תכונות כמו ‘אגואיסטיות’ ו’האדרת האני’ – היא נחבטה קשות.
כל אדם שנולד לעולם הזה גלום בתוכו האינטרס ההתפתחותי. זה המנוע הפנימי שרוצה להשיג, לגדול, לפתח, להתפתח, לגלות, להתגלות, לשדרג ולהעצים. אין אדם שלא פועם בו המנוע הפנימי הזה שפועל מתוך רצון להשיג עבור עצמו, אחרת התינוק לא היה זוחל (האינטרס להשיג את הצעצוע שנמצא רחוק), לא היה מתחיל ללכת (האינטרס לראות את העולם מגובה אחר), להתחבר לחברים (האינטרס להרגיש שייך ואהוב) ולבקש מההורים כסף לפלאפון חדש (האינטרס בחפצים ובאלמנטים פיזיים המסמלים משמעויות שונות).
האינטרס הוא הדרייב הפנימי. אבל פעמים רבות, בגלל סיבות שונות ומגוונות, ככל שאנחנו הופכים למבוגרים בעולם הזה – אנחנו הולכים ומתרחקים מתוך האינטרס ההתפתחותי הפנימי הזה שיודע בדיוק מה נכון לנו, מה ימלא אותנו, מה יקדם אותנו, מה יפתח אותנו ומה מדויק לנו לממש ולהגשים. הסיבות לריחוק מהאינטרס ההתפתחותי הכה טבעי ומדויק הזה יכולות להיות: השפעות חיצוניות, רצון שייכות על פני רצון שמירה על האינדיווידואליות, התניות חברתיות, פחדים, ‘מה יגידו’, ‘לא נעים’, ‘זה לא נהוג ומקובל’ ועוד שורה ארוכה של מכשולים, אמונות ודפוסים שאימצנו ורכשנו במהלך הדרך.
ככל שהתרחקנו מאותו אינטרס אישי פנימי, הפסקנו לנהל איתו דיאלוג ובלי לשים לב מצאנו את עצמנו לא קשובים לו, לא פועלים בצורה אותנטית, לא מממשים פוטנציאלים שגלומים בנו ולא כובשים מחוזות חדשים שמחכים לנו. הזנחנו בצד את האינטרס האישי הפנימי והתמסרנו לרעש ולכוחות שפועלים מחוצה לנו.
בואו ננפץ מיתוס מתעתע שאוהב להסתובב סביב סיפור האינטרס:
כשאנחנו מחוברים לאינטרס האישי הפנימי שלנו זה לא אומר שאנחנו נגד אחרים.
זה אומר שאנחנו בעד עצמנו.
כשאנחנו לא קשובים בכלל למה אנחנו רוצים, מה חשוב לנו, למה יש לנו אנרגיה ולמה אין לנו אנרגיה – אנחנו לא דואגים להיות בעד עצמנו. וכשאנחנו לא בעד עצמנו, אוטומטית יוצא מכך שאנחנו נמצא עצמנו בעד אחרים ושונים ונגד עצמנו ופנימיותינו.
אין דבר כזה שאין פשרות וויתורים. המציאות כל הזמן מזמינה אותנו לדיאלוג בין מה אני רוצה וחושק בו לבין מה אפשרי בזוגיות, בהורות, בעבודה, מבחינה כלכלית, מבחינה בריאותית, מבחינה לוגיסטית וכו’. אנחנו מן הסתם לא חיים על אי בודד והחיים פה הם לא מעבדה סטרילית. החיים דורשים מאתנו גמישות, מציאת עמק השווה, מציאת הטיימינג הנכון והתחשבות בכל מיני אנשים וגורמים שמהווים חלק בלתי נפרד ממשחק החיים שלנו.
כל עוד אנחנו בדיאלוג כזה בין הפנים אל החוץ, אנחנו במקום טוב וחשוב. זה דיאלוג שבודק מבפנים על מה אני מוכן לוותר, על מה אני לא רוצה ומוכן לוותר, מה חשוב לי, מה חשוב לי פחות, מה מדויק לי באופן שאני לא מוכן להתפשר עליו, מה מדויק לי ברמה שאני יכול לוותר עליו או לדחות אותו, מה ישנה עבורי משמעותית את מצבי הנוכחי ומה פחות אקוטי לשינוי.
אם אנחנו לא מנהלים עם עצמנו את הדיאלוג הזה, נורה אדומה בומבסטית צריכה להידלק לנו. היעדר דיאלוג כזה יכול להוביל אותנו לאי הגשמה, ביטול עצמי, תחושת ריקנות, אי דיוקים, איבוד כוחות ושלל הטעיות וטעויות שפוגעות בנו בכל מיני רבדים.
העולם לא מעוניין שנהיה מי שאנחנו לא. הוא גם לא מעוניין שנוותר בקלות על עצמנו.
העולם מעוניין שנהיה מי שאנחנו אמורים ונועדנו להיות. שנממש את הייעוד, התפקיד, המהות שלשמם נולדנו. האינטרס הפנימי הוא הקו המנחה שלנו לכל אלה.
אדם יכול להיפרד מהרבה דברים אבל מפנימיותו וייעודו- הוא לא יכול. כשהוא נפרד משניהם, הוא נפרד מעצמו.
ונקודה לסיום: תסתכלו על הדור הצעיר, דור ה-Z שנולד לעולם הזה בעשרים השנים האחרונות. אחד הדברים שמאפיינים אותו הוא החיבור המאוד חזק לאינטרס ההתפתחותי שלו. לא סתם קוראים לדור הזה דור ה”אמילי” (אני, מה יוצא לי מזה?). הם נראים לנו לעיתים אגואיסטים, עסוקים בעצמם ומפונקים אבל למעשה הם מביעים בעוצמה את הכדאיות ההתפתחותית שלהם.
הם לא נגדנו, הם בעד עצמם. כשהם בעד עצמם, הם יודעים לסלול את דרכם בצורה מדויקת ונאמנה למקור בעולם החדש (מבחינה תפיסתית, תעסוקתית, חברתית, תרבותית, כלכלית וטכנולוגית) – עולם שאנחנו, המבוגרים, לא ממש מכירים.
